ראיתי אתמול את הסרט "מכונת הכסף". מומלץ בחום למי שעוסק בתחום הפיננסי (גם זוגתי שתחיה העוסקת בחינוך נהנתה מהסרט ומהסיפור- בלי להבין את החלקים הטכניים).
הסרט מספר את סיפור התפוצצות בועת הסאב- פריים, באמצעות סיפורם של כמה בודדים אשר זיהו את הסימנים מראש. הסיפור מזכיר במידה רבה את משבר ויסות מניות הבנקים אצלנו לפני כ- 30 והוא סיפור של שוק המתעוור ברדיפת בצע, בנהירה אחרי ההמון ובאפס ביקורת עצמית ושיקול דעת.
עם זאת, הדבר שהטריד אותנו וגרם לנו לחשוב היה ההערה שלמעשה אף אחד לא עמד לדין ואף אחד לא נענש על ההשתתפות במסיבת השוטים הזו. סכומי עתק התאדו, אלפי או עשרות אלפי אנשים איבדו את עבודתם, את חסכונותיהם, את בתיהם. בראד פיט נוזף בסרט בשנים מהגיבורים "כל אחוז אחד של אבטלה משמעותו 40,000 מתים". וכלום- אף אחד לא אשם.
גם במשבר הויסות אצלנו, מי שהועמדו לדין היה על עבירות שוליות עד מגוחכות ולא על הדבר האמיתי. זה היה סוג של "נקמה" באנשים מסויימים אבל לא הרשעה על הויסות, ההטעיה, גרימת האסון הכלכלי; אלא על עבירות שוליות ונלוות כגון אי הצגה נכונה (של עובדות הידועות לכולם).
בשני המקרים, החוטאים הגדולים ניצלו בזכות זאת שלא באמת הפרו שום חוק. הם היו (לטענתם) תמימים ואפילו טפשים, אבל לא פושעים. מוסרית, טענותיהם לא "החזיקו מים", אבל היו מספיק כדי לחלצם מאימת הדין. במקום לשבת בבתי כלא, הם יושבים בבתיהם, נהנים מהפנסיה ומהפירות על הבונוסים השמנים שעשות בשנים העליזות.
על חשבוננו.
