לאחרונה, במסגרת הערת אגב בספר שקראתי, נחשפתי לרעיון חדש לניהול יעיל ונכון יותר של התקציב המשפחתי: עקרון ה- 60%.
לטענת המחבר, כל מערכות התקצוב המשוכללות עם חלוקה לסעיפים רבים ופירוטים שונים לא יעילות פשוט מאחר ואנשים לא ישקיעו את הזמן הדרוש. הוא מצא שמה ש"מפיל" אותנו זה ההוצאות הגדולות והמפתיעות שקורות מדי פעם.
לכן, לשיטתו, אנו צריכים לחלק את תקציב ההכנסות שלנו ל- 2: 60% להוצאות שוטפות (מזון, חשבונות וכיוצ"ב) ו- 40% לחסכונות כלהלן:
- 10% לחסכון פנסיוני (עבור השכירים בישראל, זה מטופל אוטומטית אז אפשר לעבור למצב של 70-30).
- 10% לחסכון ארוך טווח (החלפת מכונית/ בר מצוה לילד). רצוי בהוראת קבע.
- 10% לחסכון קצר טווח (חופשה שנתית?). שוב, רצוי בהוראת קבע נפרדת.
- 10% פינוקים ובזבוזים (מסעדה? הופעה?).
לתחושתי, האיש עלה על משהו מעניין. הסעיף האחרון (תקציב פינוקים) אמור פסיכולוגית להכניס אותנו ל"מסגרת" של זה מה שיש. מצד אחד, ישחרר את הלחץ של ניהול כל אגורה ומהצד השני, מגביל את כמות ההשתוללות ל"זה מה שיש". אולי אפילו לשים את הכסף הזה במעטפה כך שכל פעם שנוציא ממנו- נראה זאת.
הוראות הקבע האחרות, אמורות לפשט את חיינו ולחסוך מאיתנו את ההזדמנות להגיד "החודש לא...”.
בזמנו, שמעתי ציטוט של פרופ' בועז רונן (אולי המקור הוא פטון): “מה שלא יהיה פשוט- פשוט לא יהיה".
נשמע רעיון מעניין.
