תחנות הצדק טוחנות לאט. מה נשאר ממנו?

שלושה תיקים מעדכון מס חדש. הנושאים המיסויים לא באמת מעניינים ומה שחשוב זו המסקנה על מערכת המשפט בישראל:

  1. הטיפול ברווחי חברה בשנת 2005 הגיע אל בית המשפט המחוזי בשנת 2012, הוכרע שם בשנת 2014 והערעור בבית המשפט העליון הסתיים בשנת 2016.
  2. דיון על שומות לשנים 2003-2005 הגיע אל בית המשפט המחוזי בשנת 2009, הוכרע שם בשנת 2015 והסתיים שם בשנת 2016.
  3. עיסקה משנת 2003 הפכה לתביעה בשנת 2010, הוכרעה בבית המשפט המחוזי בשנת 2014 והערעור הסתיים בשנת 2016.

אלו רק 3 דוגמאות אקראיות שהגיעו אלינו לאחרונה, אולם הן מייצגות. אגב, גם החקירה בעניין קובי פרץ היא משנת 2010 (לפני 6 שנים).

מה זה אומר על התנהלות מערכת הצדק? על האפשרות "לסגור" דברים?

אז כולם אשמים: גם הצדדים, גם הרועצים המשפטיים שלהם בדרך, גם המערכת השיפוטית, זה לא באמת משנה. התוצאה היא הקובעת:

פער הזמנים המטורף בין הארוע לבין סיום הדיון הופך את ההליך המשפטי לבדיחה עגומה: אנשים הגונים ייצאו ממנו במפח נפש כאשר הנושא המקורי כבר נשכח וחלף עם השנים. גורמים חסרי מצפון ינצלו את הסרבול כדי להרוויח והרבה.

מה לעשות? הלואי וידעתי. אולי התשובה היא בוררות חובה ביחד עם החלטה עקרונית שמי שמושך הליכים שלא בתום לב- ישלם על כך (כן, כולל המדינה. כן, כולל קביעת אמות מידה עם לוחות זמנים).

אבל ככה זה לא צורה, ככה זה לא צריך להמשך.

 

 

Blog | by Dr. Radut