רקע

למחרת יום העצמאות, נתן בית המשפט העליון מתנה לתושבי (ובמיוחד תושבות) ישראל בכך שקבע כי הוצאות טיפול בילדים יכולות להחשב כהוצאה מוכרת. בתמצית, ההגיון שעמד מאחורי החלטת בית המשפט העליון הוא כי הגברת פרי לא יכלה לצאת מביתה, לעבוד ולהתפרנס בלא שתרכוש שירותי השגחה על ילדיה. לכן, רכישת שירותי השגחה אלו (במידה חלקית ובכפוף לבדיקת סבירות) הנה הוצאה בייצור הכנסה.

כמובן שעלינו ללמוד ולהסיק ממקרה פרטי זה את העקרונות הרחבים יותר שבתשתיתו וליישמם גם במקרים הדומים במהותם. לפיכך, בחרנו להעלות כאן ½3 מקרים הדומים באופיים ובהם ניתן לתבוע את ההוצאה.

המאמר כולו מנוסח בלשון זכר (על פי קביעת האקדמיה ללשון עברית, צורת הזכר היא הצורה הסתמית) אולם הדברים יפים כמובן לכל המינים.

מזון

אדם היושב בביתו, באופן סביר יבשל את מזונותיו. ירכוש את חמרי הגלם בחנויות הקרובות והנוחות לו ויבשל לעצמו את אשר יאהב. אולם מה ברירה יש לו לאדם העובד אשר מקדיש את כל עיתותיו לפרנסתו?

בעל כורחו, עליו לרכוש לעצמו מאכלים מוכנים (ויקרים יותר). לעיתים, הוא אפילו ייאלץ בצוק העיתים לשבת ולהזין את עצמו במסעדות (ואפילו מסעדות פאר). אין זו חלילה הוצאה פרטית- מי שנתקל באיכות המזעזעת של המאכלים המוכנים או בשירות המחפיר של מסעדות יוקרה יודע שהאיש "שלנו" מקריב קורבן אישי גדול למען עבודתו.

מכאן, שההפרש בין עלות המזון של האיש העובד לבין העלות החליפית של בישול עצמי חזקה שהוא בא בגדר הוצאה עסקית.

ביגוד

מי אשר אינו עובד וחי בביתו, ילבש במקרים רבים אימונית (טריינינג) מהוהה או פחות מכך. אולם זכות זו אינה קיימת לעובד אשר כפוי לצאת מביתו או לקיים פגישות עסקיות במשרדו בביתו. כללי ההתנהגות העסקית הם כי לפגישות עסקיות ולנוכחות במקום העבודה יש להיות לבוש בצורה מסויימת ולפיכך, על העובד שלנו לזנוח את הבגד החביב עליו ולהקריב מנוחותו ומכספו כדי לרכוש בגדים איתם ניתן להראות.

כמובן, אם כך, שקורבן זה של לבישת ביגוד נאה כולו מוכר כהוצאה עסקית.

בהערת אגב, לטובת הצעירים בגיל (וזעירים בשכל) הלובשים בצו האופנה מכנס עם קו מותן כה נמוך עד שניתן לראות את מה שנלבש מתחת למכנס, גם פריט לבוש זה ייחשב בהחלט כהוצאה עסקית, הכל כמובן בכפוף לסבירות ההוצאה.

זוגיות

האיש העובד מקדיש את רובו ככולו לטובת עיסקו. למרבה הצער, פעמים רבות צרכי הפרנסה דוחקים את היכולת והצורך להקדיש זמן לבן הזוג,ואפילו דברים בסיסיים כגון ישיבה משותפת והחזקת ידיים (או חלקי גוף אחרים בהם אוחזים זוגות מאושרים אחד אצל השני) מוקרבים ואובדים אך ורק מפאת תביעותיה ודרישותיה של העבודה.

במצבים מסויימים הדבר יכול להתדרדר ולהביא חלילה לפירוק הזוגיות ולגירושין. וכל מי שעיניו בראשו יודע שאירועים מסוג זה משמעותם פגיעה קשה ואפילו אנושה בעבודתו של המתגרש ובפרנסתו למשך זמן רב ואפילו שנים (למרות שיכולה להשמע הטענה כי אין כאן ירידה בהכנסה ובפרנסה אלא בהעברתה מהמתגרש אל עורך דינו).

לפיכך, מובן מאליו שכדי להתפרנס, להרוויח ולשלם מסים, הנישום חייב לבצע הוצאה (על פי סעיף 17 לפקודת מס הכנסה) של השקעה בזוגיות שלו והכל בגדר שמירה על הקיים. הדבר יכול להיות רכישת זר פרחים ביום ו' או רכישת שיט תענוגות זוגי. היקף ההוצאה וסבירותה נתון לדיון,אולם בכל מקרה מהבחינה המהותית המדובר בהוצאה שהוצאה בייצור הכנסה או במניעת המצב של אי ייצור הכנסה (בדיוק המקרה של ורד פרי).

זיווגיות

בהמשך למקרה הקודם, ידועים בפרקטיקה מקרים בהם אדם משקיע את כולו בעבודתו וכלל אינו מתפנה להשקעת הזמן הדרושה למציאת זוגיות(תזכורת למבוגרים שבינינו: חיזור הוא תהליך הדורש השקעת זמן רבה. זמן אשר בהכרח יהיה על חשבון הזמן המוקדש לעבודה).

אם כך, אם האיש "שלנו" מקריב כה רבות ואפילו את האפשרות לאהבה על מזבחה של עבודתו, מה דינה של הוצאה לרכישת (למעשה:להשכרת) אהבה למספר שעות?

שוב- על פי עקרונות פסק דינו של בית המשפט העליון, אין שום מחלוקת שהוצאה פרטית לכאורה זו הנה הוצאה עסקית מאחר ומטרתה היא אך ורק כדי שהנישום יוכל להמשיך ולפנות את כל זמנו ומרצו לעבודתו. כמובן, הכל בכפוף להוכחת ההוצאה על ידי המצאת חשבוניות כדין (נושא העלול להיות בעייתי לפעמים).

סיכום

אין לנו ספק כי עד תחילת שנת 2010 (מועד תחילת הכללים החדשים) תוציא הרשות למסים הבהרות והנחיות באשר לדרך מימושם, מה מותר ומה אסור.

נשמח רק לראות את ההוצאות דלעיל מוכרות כהוצאות עסקיות מאחר והגיונן עולה בקנה אחד עם ההגיון שבבסיס פסק הדין של ורד פרי.

הערת הכותב

1. מאמר זה (המבוסס על עבודת דוקטורט שהוגשה ל Unseen University) מוקדש לעו"ד ורד פרי שחוללה פריצת דרך מופלאה בדיני המיסוי של מדינת ישראל.
2. המאמר פורסם (בשינויי עריכה קלים) בחוברת "רואה החשבון" גליון 15 ע"מ 69 תחת הכותרת "פרי העץ האסור" והועלה לאתר הלשכהכאן